חוק "חברות הארנק" | מידע מקצועי | שטיינמץ עמינח ושות'

כאשר אדם הינו בעל מניות בחברה, ורוצה למשוך דיבידנדים מתוכה, הרווחים מן החברה בעצם ממוסים פעמיים. בפעם הראשונה נגבה מס חברות על רווחי החברה. בפעם השנייה, כאשר הכסף יוצא מן החברה, נגבה מס על הדיבידנד. לא פעם, בעל המניות בחברה גם עובד בה בעצמו. אם השכיר רוצה למשוך לעצמו משכורת, עליו לשלם מס הכנסה שולי, בהתאם לגובה המשכורת (יצוין בהערת אגב כי ישנם מצבים בהם אותו שכיר בעל שליטה קובע לעצמו את המשכורת, והוא קובע לעצמו למשל שכר מינימום, כך שלא ישלם מס הכנסה).

המס השולי, במיוחד במשכורות גבוהות, הוא גבוה. היות ועל הכסף כבר שולם מס חברות, מדובר בתשלומי מס גבוהים במיוחד. משום כך, במצבים כאלו השתמשו לא פעם בפטנט המכונה ״חברות ארנק״. מהן חברות ארנק? במקום שבעל המניות יהיה שכיר בחברה של עצמו, מה שהוא עושה הוא לפתוח חברה נוספת, שהיא חברה המספקת ״שירותי ניהול״ כנגד חשבונית לחברה המקורית. הכסף שנכנס לחברה הנוספת, לא עובר כולו שלב מיסוי נוסף לבעל המניות בה, אלא משמש אותו לצרכי הוצאות שונים, כמעין ארנק. משום כך, כסף רב יכול להיחסך, היות שלא ממוסה על הדיבידנד, אלא נרשם כהוצאות של חברת הארנק.

חברות הארנק שימשו גם שכירים שהרוויחו משכורות גבוהות מאד: שכירים שהרוויחו עשרות ומאות אלפי שקלים בחודש למשל, יכלו להימנע מתשלום מס שולי גבוה, על ידי הפטנט של חברות הארנק. המשכורת שלהם תשולם לחברה בבעלותם, והם ישתמשו בכספים הללו כארנק, וכך לא ישלמו מיסוי דו-שלבי.

תיקון 235 לפקודת מס הכנסה

מס הכנסה לא אוהב את חברות הארנק האלה, ומאמין שמדובר במניפולציה לא ראויה. משום כך, הועבר תיקון ״חברות ארנק״ לפקודת מס הכנסה, ונוסף סעיף 62א לפקודת מס הכנסה. התיקון עשה שלושה דברים: הראשון הוא הטלת חיוב מס על ״בעל מניות מהותי״ בחברה, בגין יתרות חובה ושימוש שעשה בנכסי החברה. הדבר השני, הוא לקבוע שהכנסות של המוגדרות חברות ארנק (לפי ההגדרה בחוק) ימוסו כהכנסת היחיד. הדבר השלישי, הוא מתן סמכות לחיוב במס כאשר נצברו רווחים, אך לא חולקו דיבידנדים בחברה (הבעיה של מס הכנסה, הייתה לגבות מס מחברות שצוברות רווחים ולא מחלקות דיבידנדים, היות ונדרשת פרוצדורה מסוימת לכך בדמות הקמת ועדה וכדומה).

כעת, ארבע שנים לאחר שהחוק עבר, ולפי דו״ח מבקר המדינה, עלתה טענה לפיה החוק לא השיג את מטרותיו. לפי הפרסום בכלכליסט, עד כה הוועדה המייעצת למנהל בנושא גביית רווחים צבורים שלא חולקו כדיבידנד, דנה ב-50 תיקים בלבד, והוחלט על גבייה בחמישה מקרים בלבד. על פניו, נראה כמו כישלון ביוזמת החוק.

דרוש תיקון

עם זאת, בשטיינמץ עמינח, הדעה מעט אחרת. אפשר לטעון שהחוק דווקא עמד בציפיות של המחוקק. מדוע? בעצם, לחוק היו שתי מטרות. המטרה הראשונה, היא למנוע משכירים לעבוד באמצעות חברה. את המטרה הזו, החוק בהחלט השיג: היום שכירים שמשתכרים משכורות גבוהות, לא יכולות להשתמש בחברות ארנק כדי לחמוק ממיסוי דו שלבי.

המטרה השניה, שרשות המיסים הכניסה אותה ככה ״על הדרך״ לתיקון של חברות הארנק, נוגעת למצבים בהם אנשים צברו כספים בתוך חברות ארנק, ומנהלים השקעות בתוך החברות הללו. החוק יצר קונסטרוקציה משפטית בעייתית מאד: זה אמנם נכון שרשות המיסים התקשתה לגבות את הכספים הללו, אולם הטענה כאן צריכה לבוא למחוקק: מדוע המחוקק צריך להתערב בקניין של מישהו, ולהכריח אותו לחלק דיבידנדים כאשר הוא לא רוצה בכך? מותר לנהל השקעות בחברה.

Tמעבר לכך, אם המחוקק רוצה "להיכנס לנו לכיסים", מוטב יהיה לתקן את נוסח החוק, כך שלשון החוק באמת תאפשר זאת. הקושי נובע מן מהכלים שקיבלה הרשות מן המחוקק: כדי לגבות שומת מס מכספים הצבורים בחברות ארנק, לשון החוק מחייבת התכנסות של ועדה יעודית לכך. משום כך, נוצר "צוואר בקבוק" בטיפול בשומות כאלה. מעבר לכך, לשון החוק מקשה על רשות המיסים: החוק מבקש לפעול אל מול כל חברה עם עודפים מעל חמישה מיליון שקלים, שיכולה לחלק דיבידנדים "מבלי להזיק לפיתוחו וקיומו של העסק". הבעיה מבחינתה של רשות המיסים, היא שתמיד חברה יכולה לטעון שחלוקת דיבידנד בכפייה, תזיק לפיתוחו של העסק, שהרי בכלכלה חופשית, חברה אמורה להחליט מה טוב לפיתוחה וקיומה, ולא הממשלה שמעליה.

משום כך, אפשר להגיד שהחוק הצליח להגשים את מטרתו הראשונה. לגבי מטרתו השנייה של החוק פשוט לא ראויה מלכתחילה, וטוב שרשות המיסים לא מצליחה לפגוע יתר על המידה בקניינו הפרטי של אדם.

תיקון 235 לפקודת מס הכנסה

דרוש תיקון

לשיחת ייעוץ השאירו פרטים לחזרה

שירותי הפירמה

חוזרים מקצועיים